<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"ד</h1>
<h2>דף סו.</h2>
שאלה מאת ר' אליעזר ב"ר יוסף. שויתי (עוד) [עזר] עליך קרובי הרב ר' אליעזר הלוי אשר בידך מאזני פלס ומאזני משפט מעשיך כל אבני כיס. אף כי ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בתינוקת לא הוי מסקי מינה אלא כמה דמסיק תעלא מבי כרבא [נדה ס"ה ע"ב], בטחתי כי הדורים תיישר ואשר תראה תגיד. בהא דת"ר [שם] הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר נישאת לאחר וכו' וכן לשני וכן לשלישי ואם יש לה ווסת תולה בווסתה, ובפר"ש [ס"ו ע"א] אם יש לה ווסת לקילקול שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בווסתה ומשמשת בלא בדיקה בין ווסת לווסת. ומשמע הא (אינה) [אי] רואה כל שעה מחמת תשמיש אין לה תקנה ותצא מכולן ובלא כתובה. ובפירוש אחר מצאתי וראיתי, ונראה שהם של רבינו אליקום או של רבינו שמואל, ואם יש לה ווסת, פירוש זמן קבוע שהיא רואה נידה, תולה בווסתה שיכול לומר שזה הדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע ווסתה. והנה פי' זה משמע אחרי שיש לה ווסת שהיא רואה נידה, כל שעה דם טהור הוא. הרי תרי פירוש[י] דסתרי אהדדי. והלכה למעשה צריכים. ועל עניין כתובה תודיעני אם נראה לך שמפסדת אפילו לפר"ש אחרי שיש לה ווסת (הענין) [בענין] זה. וא"ת מהא דא"ר מאיר פ"ק דנידה [י"ב ע"ב] שאין לה ווסת אבדה כתובתה, יכול להיות שלא היה לה ווסת מעולם ועל כן אינה יכולה לומר לו נסתחפה שדהו, אבל כאן שהיה לה ווסת עד הנה ועוד יש לה אותו ווסת, ואפילו אם תמצי לומר נתקלקל על ידי שהיא רואה בשעת תשמיש, למה לא תאמר לו נסתחפה שדך. כדגרסינן בכתובות [י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך. ואפילו לר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין וכו' הכא תרווייהו מודו שתחתיו נעשה לה זה האונס שהרי כבר ימים ושנים (שהיה) [שהיו] ביחד ולא היה לה אונס זה אלא עתה. והפוך בה והפוך בה ושלום.
תשובה אודיעך הנראה בעיני. דעתי האשה הזאת הרואה אחר טבילתה מחמת תשמיש והורגלה והוחזקה בכך וזאת נהייתה אחרי נישואין, לא הפסידה כתובתה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. שכיון שהצריכוה חכמים לבדוק עצמה בשפופרת לראות אם (זוכה) [זובה] אם לאו כדאיתא בפרק בתרא דנידה [ס"ו ע"א], אם אסורין מחמת ספק לשמש כדין דם הנמצא בפרוזדור דמספיקא טמאה ולא חזיא לביאה מחמת ספק, לא תפסיד כתובתה ולא תנאי כתובתה, דקיימא לן כבית שמאי [יבמות ל"ח ע"ב] דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, והיא המוחזקת ובעל מוציא מחזקתה שהרי נולד הספק ברשותו, שהרי בשעת הנישואין לא היה לה ווסתה לאלתר (בכתובתה) וכיון שאירע הספק ברשותו קיימא לן כלישנא בתרא דשמואל דאמר בפרק המדיר [ע"ו ע"ב] כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראייה. וה"פ כל דבר שלא הבחינו בו בני אדם ולכאורה נראה בשעת החילוף פרה בחמור או בקניין או באשה שנכנסה לרשות הבעל, דאהיו בה מומין דתנן התם מייתי לה, שנגמר המקח והקניין והחילוף וכניסה לחופה כתקנו בלא מקח טעות, אע"פ שספק לשניהם אם היה אז בשעת קניין או לאו, דומיא דספק טריפה וטבח דמייתי התם, והנה ספק מקח טעות הוא, או אם טוענים שניהם ודאי, אותו שנולד ונודע הספק ברשותו עליו להביא ראייה, ולא שנא יהיב טבחא דמי, לא שנא להוציא הקידושין ולא שנא לתפוס הכתובה. ואם נולד ברשות האב, על האב להביא ראייה, דהכי משמע לעיל מינה גבי קידושין דו"ק ותשכח. והכי הילכתא. וכן פסק האלפסי ורבינו שמואל [ורבינו זקיני. ורבינו שמואל] כתב בהדיא ואפילו לתפוס מה שבידו וכן השיטה מוכחת. ואפילו אם לא היה ידוע מתי בא הספק שהיו חלוקין בדבריהם היה הדין כשמואל, כל שכן כששניהם מודים שלאחר כן שבאת לרשותו באתה הספק שעליו להביא ראייה. ומדהצריכוה חכמים בדיקת שפופרת ש"מ שספק הוא. ואם אין אנו בקיאין לבדוק, היא מוחזקת ועליו להביא ראייה (ולא) [דלא] חזיא לביאה. וכל היכא דמחמת תשמיש, נראה יותר שמכח ומחמת התשמיש העובדין מגלת מלהחזיקה בטמא. ואע"פ שדרך המקור בא, קיימא לן מקור מקומו טהור. ופלוגתא היא בפרק כל היד [ט"ז ע"א] ובריש פרק המפלת [כ"ב ע"א]. ומיהו לגבי איסורא לא סמכינן עלה. תדע דגבי רואה מחמת תשמיש לא תניא ואין לה כתובה, כדתניא בסוף פרק קמא דנידה [י"ב ע"ב] לגבי אשה שאין לה ווסת [ד]פליגי ר' מאיר ואבא חנן. ותמה על עצמך מה נשתנה זה מזה הא תרווייהו לא חזיא לבעל. אלא על כרחיך טעמא כדפרישית דמוכח טפי. ותו דגבי תשמיש (ארכ' למילתי) [איכא למיתלי] שפשיעתו הוא דעקר דשא ועברא שמשמש בכח מרובה, ואע"פ שאסור לשמש היינו מפני שנאמן לשווייה חתיכא דאיסורא אנפשיה ולומר לא שיניתי, אבל להפסיד כתובתה לא, דשמא במתכוין היה ומרבה בכח כדי להפסידה ונותן עיניו באחרת ומגרשה. תדע דגרסינן במסקנא [נדה ס"ו ע"א] א"ל ריש לקיש לר' יוחנן ותבדוק מביאה שלישית של בעל ראשון א"ל לפי שאין כל האצבעות שוות ותבדוק מביאה [ראשונה] של בעל שלישי ומשני לפי שאין כל כוחות שוות. אלמא שתלוי בכח מרובה כדפר"ש, ואפילו לא כיון לכך שמא אירע לו כן. מה שאין כן באין לה ווסת דל[יכ]א למיתלי בהכי הילכך אין לה כתובה כר' מאיר [י"ב ע"ב]. ואע"ג דבבעל אחר[ון] (דיו) בביאה אחת תלינן בכח מרובה ולא בג' ביאות, הני מילי לענין איסורא, אבל לענין כתובה לא, דשמא כיון לכך או שמא אירע לו כך מעצמו כדפרישית, ולא (הפסיד) [תפסיד]. אבל כי יהיב לה כתובה לא יועיל בתחבולותיו כלום. ורואה אני הדברים קל וחומר. גבי ספק זנאי ספק לא זנאי שרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה, אמרי בית שמאי דמתו בעליהן עד שלא שתו נוטלת כתובת' דשטר העומד ליגבות כגבוי דמי, אע"פ שפושעת בדבר ולא חזיא ליה לביאה, כ"ש בספק דם נידה ספק דם מכה דלא מפסדה כתובתה. והך דבית שמאי איתא בסוטה [כ"ה ע"א] ובפרק השולח [גיטין ל"ז ע"א] ובהחולץ [יבמו' ל"ח ע"ב] ובסוף האשה שנפלו לה [כתו' פ"א ע"א] והכי הילכתא. ועוד שאירע לאחר נישואין. אבל אם היו מודים שאירע לה קודם, עליה להביא ראייה. ואם חלוקין בדבריהם הדין כשמואל. ואם היו שניהם מודים שקודם היה לה עם בעלה הראשון, ואומרת לזה האחרון ברי לי שמחמת כח שלו מרובה, נאמנת על ידי מיגו לעניין כתובתה. ואע"ג דרוב דמים מן המקור וטמאה כדאמרינן בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ד ע"א], הכא רגלים לדבר שרק מחמת תשמיש הוא (ותו לא בכוחו ומגלית) [ותלינן בכוחו ובגלד] המכה. ולא שייך למימר רובא וחזקה רובא עדיף ולא יועיל מה שהיא מחזקת, חדא דרגלים לדבר כדפרישית, [ותו] דדוקא רובא עדיף מחזקת דעלמא אבל חזקת ממון עדיף מרובא, דקיימא לן כשמואל בדיני דאמרי' בריש פרק שור שנגח [ב"ק מ"ו ע"ב] ובריש פרק המוכר פירות [ב"ב צ"ב ע"ב] אין הולכין בממון אחר הרוב אלא המוציא מחבירו עליו הראייה והכא היא מוחזקת בכתובתה. תדע דאמרינן בפרק המדיר [כתובות ע"ה ע"ב] אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה כלל אלא כי לא אזיל בתר חזקה היכא דאיכא חזקה דממונא. אלמא עדיפא ולא אמרינן יחלוקו. וכל הני חזקה ורובא בפרק לא יחפור בשעת המציאה והתפיסה לא הוה תפיסתו ממעט ברור, ותפיסה כי האי גוונא לא תפיסה היא ולאו חזקת ממון. וכן אני מורגל לפרש בהרבה מקומות ואין להאריך. וההיא דסוף פ"ק דכתובות [ט"ו ע"ב] דמשמע דאזלינן בממון אחר הרוב לגבי אבידה, נמי אין חזקת ממון כנגדו הילכך אפילו שמואל מודי. ואע"ג דאמר רבא בהמדיר [כתו' ע"ה ע"ב] כי לא אזיל [ר' יהושע] בתר חזקה היכא דאיכא חזקת ממונא, אלמא שהוא חושב את הבעל מוחזק, לישנא בעלמא נקט מפני שבידו ובאין לדון עליו וקאמר לא מפיה אנו חיין. ועיקר הטעם כדמפר' בפ"ק דכתובות [י"ב ע"ב]. אי נמי לית ליה לר' (יהודה) [יהושע] דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ואין לחוש דהלכה כרבנן גמליאל פסקינן בפ"ק [כתו' י"ד ע"א], ומיהו ר"ג טעם אחר יהיב למילתיה בפ"ק ובפ"ב דכתובות, ומשום היתה מעוברת שצריך טעם אחר דמיגו (ד)נקט בכולהו חד טעמא דמיגו.
ודבר זה פשוט בעיני דרואה מחמת תשמיש לא תפסיד כתובתה ולא כל תנאי כתובה. אלא אפילו אשה שאין לה ווסת כההיא דסוף פ"ק דנידה [י"ב ע"ב] דפליגי ר' מאיר ואבא חנין, נ"ל דלא תפסיד, חדא דהלכתא כאבא חנין דאמר אוי לו לבעלה ואמרינן איכא דאמרי לר' מאיר קאמר ליה ומשום כתובה. ואע"ג דאמרינן [שם] איכא דאמרי ר' חנניא בן גמליאל קאמר, שני הלשונות נראה אמת דלתרווייהו קאמר לומר משום איסורא וכתובה. ודכוות' אמרינן בריש פרק הזורק [שבת צ"ו ע"ב] תרי לישני, הך דחשיבא קרי ליה אב והך דלא חשיבא קרי ליה תולדה ל"א הך דכתיבא קרי ליה אב הך דלא כתיבא קרי ליה תולדה, וב' הלשונות אמת ולא פליגי, דמלאכה שאינה חשובה בעינן כתיבא ואי חשוב לא בעינן כתיבא. והיינו דקאמר [שם] (בעי) [לעיל] הוצאה גופיה היכא כתיבא, שאינו טורח מלאכה חשובה, שאם יוציא חצי אמה מרשות לרשות חייב ורה"י אפילו אלף אמות מותר, וכן ברה"ר ד' אמות, הילכך בעינן כתיבא. אבל (לא כל) [לכל] מלאכה שבמשנה לא חיישינן לכתיבה. ובריש פרק הבונה [ק"ב ע"ב] כל שהוא למאי (הוי) [חזי], מפני שאינו (כתוב) [חשוב] בניין ובזה אין צריך לישאל. הילכ' הכא נמי לא פליגי. ונ"ל הלכתא כאבא חנן. ותו דפסקינן [נדה י"ב ע"ב] הלכתא כר' חנינא דמשמשת בשני עדים, וא"כ חזייה לביאה. ויש לה כתובה ותנאי כתובה לאשה שאין לה ווסת. וכל שכן היכא דאיכא למיתלי בכוחו כדפרישית. ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד גם לעניין כתובה דידו כידה ולא לישתמיט תלמודא לחלק בין יש לה ווסת לאין לה ווסת. אלא על כורחיך אליבא דהילכתא נקט דהלכה כר' חנניא דפסקינן כוותיה וכ"ש דאבא חנן קאי כוותיה לעניין כתובה. ואם בעל נפש הוא ופירש בכך [לא] הפסיד[ה] האשה דפסקי' בריש פרק אע"פ [כתו' נ"ו ע"א] והלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ובעי רב אשי [שם] נכנסה לחופה ופרסה נידה מהו חופה דחזיא לביאה קונה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דילמא לא שנא תיקו. ולא חלקו חכמים בין פירסה כדין ווסת ובין אין לה ווסת ולא מיתקנה. וכל הני סתמי דתלמודא אליבא דר' חנניא בן גמליאל ואבא חנין דאין חילוק דקאמר או[י] (דלאו) [לו] לבעלה. וקרוב הדבר בעיני שאם אין הבעל בעל נפש לפרוש, והיא מורדת מלשמש ולייחד והיתה ברצון מייחדת עמו בלא ביאה, כדין שאר נשים שהתורה האמינתם לייחד, והיא באה מחמת טענה שהרגישה שהוא רוצה לכופה לביאה, וידוע שהאמת עמה, אומר אני דלא (הוי) [דמי] לארוסה ונשואה ושומרת יבם ואפילו נידה וכו' ופריך [כתו' ס"ג ע"א] נידה בת תשמיש היא ומשני אינו דומה וכו', משמע אבל בזמן האסורה לו היה רוצה לכופה לביאה ולא היתה רוצה להתייחד אינה מורדת, ולא שנא יש לה ווסתה [ולא שנא אין לה ווסתה] דלאו בפשיעות' הוא אלא נסתחפה שדהו ואינה מורדת. ותו הא איפשר לשמש לר' חנניא בן גמליאל. ותו אומר אני דחייב לחזור אחר רופאים לרפואתה. דקתני להו [שם] חולה ונידה בהדי הדדי. ואמר בפרק נערה [כתו' נ"ב ע"ב] רפואה שאין לה קצבה הרי הן כמזונות. וכי היכי דבחולה אינו יכול להיפטר משום דלא (הוי) [חזיא] ואיפשר דלא תתרפא לעולם ולא מיפטר מכתובה וחייב לרפאותה, הכי נמי באשה שאין לה ווסת. ותו דבר זה ידוע שמחמת חולי הוא ואין לך חולי גדול מזאת ונסתחפה שדהו. דמזונות וכתובה (משום) [משוה] ר' מאיר דינם, וכי היכי דחולה שאין לה קצבה מחייב במזונותיה הכי נמי בנידה. ועוד אומר אני אפילו לר' מאיר דאומר אין לה כתובה, הני מילי באותם הדורות שהיו יודעים להבחין בין דם טמא לדם טהור, וכיון דברור לא חזיא לביאה מפסדת כתובתה לר' מאיר, אבל בזמן הזה דספק דם טמא וספק דם טהור וחזיא לביאה, תלוי הדין בהא דשמואל ברשות מי נולד הספק כדפרישית לעיל וגרסי' בשילהי [המדיר ע"ו ע"ב]. ועוד יש לומר ההיא דר' מאיר כגון שלא היה לה ווסת מעולם והוי מקח טעות. ואע"ג דמסיק [נדה י"ב ע"ב] אילו הייתי וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, אלמא דחלו הקידושין, היינו משום דמיתקנין ואילו היה יודע בשעת הקידושין דמיתקנא הוה ניחא ליה בקידושין והגט נמי בטל. ואית דמפרשי כשהיה לה ווסת קודם, יש לפרש הך דר' מאיר כגון שברור לנו שהדם טמא. דר' מאיר גופיה קאמר בהמדיר [כתו' ע"ה ע"א] נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראייה. ואע"ג דגבי ארוסה ושומרת יבם תנן [סוטה כ"ג ע"ב] לא שותות ולא נוטלות כתובה. ולא פליג בית שמאי כדפליג במתו בעליהן. והתם נמי ספק הוא ויש לתמוה מאי שנא. ורש"י [שם ד"ה ולא] פירש לפי דרכו משום קנס. ונ"ל דבעי למימר דגבי ארוסה ושומרת יבם הוא מזומן להשקותה וגם היא חפיצה לשתות, אלא דגזירת הכתוב הוא דאינה שותה דכתיב [במדבר ה', ט"ו] והביא האיש וגו', הילכך כיון ששניהם מזומנים ראוי לקונסה דבפשיעות' הוא שהרי קינא לה ונסתרה. אבל במתו בעליהן מציא אמרה אנא הא קאימנא, וליכא קנסא. ואין לטעות ולומר הטעם משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דהא סופה לגרשה וגט במקום מיתה עומדת. ולא דמיא לההיא דשילהי פרק האשה שנפלו לה נכסים [כתו' פ"א ע"א]. ובריש כתובות [ב' ע"א] אמרינן דכוות' אנא הא קאימנא. ובפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"א] נמי אמרינן לגבי כתובה את גרמת. ותו גרסינן בשלהי פרק הבא על יבמתו [שם] ת"ר ניסת לראשון ולא היו לו בנים וכן לשני ולשלישי לא תינשא אלא למי שהי' לו בנים ניסת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה איבעיא להו ניסת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצי אמרי לה איגלאי מילתא דאת גרמת או דילמא מצי אמרה להו השתא הוא דכחישא [מסתברא מצית אמרה להו השתא הוא דכחשי], אלמא דמספיקא גובה כתובתה דתלינן בכחישא. ואע"ג דבבעיא אחריתי דניסת לרביעי מסקינן השתא הוא דברת ולא שקלת מינייהו כתובה, שאני התם דהוחזקה בשלשה הראשונים הילכך השתא הוא דברת. ומכל מקום נ"ל כפר"ש דאסור לשמש. ומה שפירש (בפרק אחרי') [בפירוש אחר] דתלינן בדם טהור כיון שיש לה ווסת, לא סבירא לי. ואפילו בדם בתולים דאמור רבנן [נדה ס"ד ע"ב] עד שתחי' המכה וטהור, וקיימא לן [שם ס"ה ע"ב] בועל בעילת מצוה ופורש, משום חששת ציחצוחי דם נידה אפילו יש לה ווסת, כל שכן הכא דחיישינן דתרווייהו על ידי תשמיש נינהו. וזה לשון פי' רבי שמואל. אם יש לה ווסת, שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, כגון ששימשה כל החודש ולא ראתה בו מחמת תשמיש אלא יום י' ויום כ' ויום ל', הרי קבעה ווסת לה מי' ימים לי' ימים, תולה בווסתה שלא לשמש בחודש שני בי' בו ובכ' בו [ובל' בו] אלא ע"י בדיקה, ומשמשת בין בבדיקה [בין שלא בבדיקה] בין ווסת לווסת וכן שיטת רש"י. משמע שאם רואה כל שעה מחמת תשמיש ויש לה ווסת (אחד) [אחר] בלא תשמיש, הווסת לא מעלה ולא מוריד שתידי' ווסתה אלא במקום שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש. ולפי זה אם רואה כל שעה שמשמשת וגם יש לה ווסתה אחר, תולה בווסתה לגבי דהכי שאם פגע ווסתה באחד מג' תשמישים (שהתורה) [שראתה] לא יהא אותו תשמיש ממניין הג' תשמישים והיא מותרת לשמש עוד פעם רביעית. ודכוות' גם נוכל לפרש כמו כן תולה אלא בווסתה. דלפר"ש תימה אם אינה רואה כל שעה מחמת תשמיש למה תיאסר שלא בשעת תשמיש מאי קמ"ל. ויש לדחות. גר' בירושלמי בפרק הבא על יבמתו [פ"ו ה"ו] גבי נישאת לראשון ולא היו לו בנים, מייתי נבעלת ורואה דם אי' תנא תני שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל (כיון) [הוון] דבעי למימר מאן דאמר שלישית תיבעל ולא רביעית כמאן דאמר שלישית (אין לה כתובה ומאן דאמר שלישית) יש לה כתובה ומאן דאמר שלישית לא תיבעל כמאן דאמר שלישית אין לה כתובה. משמע לכאורה דרואה דם מחמת תשמיש, ונישאת לראשון ולא היו לה בנים, דינם שוה ומדקא מייתי לה אהדדי. וכי מדייקת ביה מצי לאוקמי הירושלמי שנבעלה מג' אנשים וראת דם והוחזקה ובפלוגתא דרשב"ג. ודכוות' משמע בגמרא דידן והיינו דמדמי לה לנישאת לראשון ותו לא מידי. אבי העזרי.
ואחרי שדנתי הדברים האלו מצאתי לי רב וגם הוא לי לישועה, בספר הדינין של רבנא יהודה. וראיתי להעתיק התשובה. וששאלתם ראובן שידך (ל)דינה בת אחיו לבנו חנוך ופסק לה(כי) נדוניא ואחר זמן כ(ו)נסה וזקף נדוניית' כמלוה על פה כי אנשים אחים הם. ובלילה הראשונה של כניסתה לחופה למחרתו מצאו בשמלה כמה טיפי דם ונתברר שלא בא עליה. ועמדו על בורייה שכל זמן שצריכה לנקביה רגילה בזיבות ובשלא שעת מי רגליה דשה בהן ג' או ב' ופירשו זה מזה חצי שנה. לבסוף דחקוה קרובותיה שבא עליה שאמרו אינו מן המקור שמא מוכת עץ היא ולכשתחיה המכה תרפא מזה ומזה. ובקושי שמע להם כי נתעב בעיני[ו] הדבר מאחר שבא עליה הרבתה בדמים בלי הפסק. ועשו לה רפואה ולא הועיל לה. וכשראה חנוך כן שיגרה לבית אביה ואמר אין לה כתובה כי אינך ראוייה לביאה וגם לא הכנסת לי נדוניית'. ואביה צועק ואומר נסתחפה שדך ואיתרע מזלך והגעתיך. ואמו של חנוך אמרה בעודה ארוסה קטנה בבית אביה דחפוה חברותיה והיתה מלוכלכת בטיט והפשטתיה ומצאתי עליה דמים ואמרתי לאמה שנחבטה ותיקנה לה חמין ורפואה. ולא שמתי על לבי כי הייתי סבורה שנתרפאת וכדרך נשים לה. ואביה אומר לא כי אלא משנכנסה נסתחפה שדהו. ונסתפק בדין אי הוי לה כנידה דעלמא שזכתה בכתובתה אם מת הוא בחיבת חופה, או דילמא כי האי מילתא לא שכיחא ואין לה דין נשים יחידיות או דילמא לא שנא. אם יש לומר כיון שבא עליה בעבירה שיענשוהו ליתן לה כתובתה שלא יהא חוטא נשכר, או לא. היבנתי בדברי שאלה זו ולא נתפרשה דברי דינה כל צורכו. ואעפ"כ חיזרתי על כל צידי צדדין ולא נראה לי להפסידה כתובתה. אי משום דלא נבעלה לילה הראשון הא תנן [כתובות נ"ד ע"ב] ר' אליעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. וכן הלכה. בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה ת"ש דתני רב יוסף שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה חיבת לילה הראשון. ומדבעי רב אשי ופשיט אם תימצי לומר חיבת חופה קונה ואית לה כתובה. ועוד מי יימר [ד]בעל ועוד (דאמר) [דאי] נבעלה ודמים אלו מחמת בעילה הוי סהדי לא נתפרשו טענותיה. ואם כדברי לאה שהרגישה בה כשהיא ארוסה וקטנה, אי איפשר שלא הגידה לחנוך בנה והיה לו לחנוך לחוש לדבריה. (ו)כיון דרוב נשים קטנות אינן רואות הן (מתבוסות) [וזו מתבוססת] בדמיה היה לו לחוש. ואם ירצה לומר לא שמעתי, אם כן ששנינו [כתו' ע"ה ע"ב] אם יש עמו מרחץ באותו העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק בקרובותיו, אמאי הא יכול לומר לא שמעתי. אלא לא כל הימינו הכי נמי לא כל הימינו. אלא ודאי אמרינן כאן נמצאו וכאן היו עד שיביא חנוך ראייה שלא נתארסה היה בה מום זה. דהכי אמר שמואל [שם ע"ו ע"ב] כל שנולד(ה) לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה. וחנוך זה שבעלה נידה בידיעתו בר דינא הוא. וזו לא הפסידה כתובתה בכך דתנן [שם ע"ב ע"א] ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו', ואמרי ומשמשתו נידה היכי דמי אי דידע לפרוש ואי דלא ידע לסמוך עלה וכו', כי האי גוונא איבדה כתובתה, אבל זו שהודיעה לו שהיא טמאה והוא הזיד בכרת לא איבדה כתובתה אלא אם מביא ראייה בעדים שעד שלא תתארס היה בה מום זה. סליקא תשובה.
